התקפי חרדה, חרדה חברתית, פחד טיסה או נהיגה, פוביות.
חרדה היא דפוס נלמד — והמוח יודע ללמוד גם בכיוון ההפוך. בתהליך אנחנו מאתרים את הרגע שבו הגוף נדרך, מפרקים את השרשרת שמובילה אליו, ובונים תגובה חדשה שאפשר להפעיל בזמן אמת.
הקול הפנימי שמקטין אותך — אפשר להחליף אותו.
רוב האנשים לא סובלים מחוסר יכולת אלא מאמונה מגבילה שנקלטה מזמן והפכה לאמת. אנחנו מוצאים את המשפט הזה, בודקים על מה הוא באמת נשען, ומחליפים אותו באמונה שמשרתת אותך.
אותה מריבה שחוזרת שוב ושוב, במילים קצת אחרות.
בזוגיות רוב הסכסוכים אינם על מה שנאמר אלא על מה שכל צד שומע. בעבודה משותפת אנחנו מזהים את לולאת התגובה הקבועה, מבינים מה כל אחד באמת מבקש מתחת למילים, ובונים דרך אחרת לנהל את הרגע המתוח.
עישון, אכילה רגשית, דחיינות, טלפון.
כל הרגל משרת משהו — הרגעה, בריחה, פרס. כל עוד הצורך נשאר בלי מענה, כוח רצון לבדו לא מחזיק. אנחנו מזהים מה ההרגל נותן לך, מספקים את זה בדרך אחרת, ואז ההיפרדות מההרגל כבר לא דורשת מלחמה יומיומית.
כשהיכולת קיימת אבל משהו עוצר בדיוק ברגע הנכון.
ראיון, מצגת, שיחת מחיר, החלטה על מעבר — כולם רגעים שבהם המערכת עולה על עומס. אנחנו מאמנים את התגובה לרגעים האלה מראש, כך שהידע והניסיון שכבר יש לך יגיעו לידי ביטוי גם תחת לחץ.
אירוע שנגמר מזמן, אבל הגוף עדיין מגיב כאילו הוא כאן.
בזיכרון טעון הגוף ממשיך להגיב בעוצמה של אז. העבודה נעשית בקצב שלך ובלי לחזור ולחוות את האירוע שוב — מפחיתים את העוצמה הרגשית שנשארה מחוברת אליו, עד שהזיכרון נשאר, אבל בלי הדריכות שנלוותה אליו.
